ואת הדלתות לא נעלנו - יוסף כהן-אלרן  -באתר חדשות מחלקה ראשונה

ו  


ואת הדלתות לא נעלנו 

 יוסף כהן-אלרן, פובליציסט 


 

"דלתות  פתוחות": ספר ביכּורים בפרוזה של שקד דלילה שפירא, עם ריח מיוחד שמצוי בד"כ בספרי ביכּורים, בתוליות מעוררת אהדה ששאוב מהשיכונים של המאה הקודמת ובמשהו מעלה בין דפיו ארומה קלה מספרי יהודית הנדל, שספריה השפיעו עליה ככל הנראה במובהק

http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-93332-00.html

 

 

▪  ▪  ▪
אותם שני הספרים של הגברת הנדל המנוחה היו "רחוב המדרגות" ו"החצר של מומו הגדולה", ספרים שאני זוכר עשרות שנים מיום שקראתי. לא את פרטיהם אך את האווירה שבהם. ספרים שהיה בהם ריח. וכשאני אומר ריח איני מתכוון לריחם של הדפים, אלא לריחו של המקום ושל האוויר ולריחם של האנשים שעולים מתוך מה שמתואר בספר. 

הגברת שקד מרבה אפוא לצטט את יהודית הנדל, ומביאה שורות מספריה אלה בראש חלק ניכר מן הסיפורים. גם אספר כאן שהסיפורים הקצרים שכאן נכתבו כעבודת גמר של סדנה ספרותית ומסתמן שבעקבות אותם ספרים. לפי כך, ככל הנראה, ולטובה, דבק בם משהו מאותו הריח. 

שֵם נאות העניקה שקד לספרה, "דלתות פתוחות", ובכותרת המשנה שלו "סיפורי משפחה", שאכן היא מתארת בו את אותה תקופה של צנע ושל מחסור, כאשר איש לא חשש שיגנבו דברים מביתו היות שלא היו דברים לגנוב. אכן לא דאגו אז הוריי שלי לנעול את דלתותינו, זאת היות שגם האחרים לא נעלו דלתותיהם. המחסור היה נחלת הכלל. 

המחסור ההוא לא הביש, תנאי החיים הצנועים לא הביכו, חוסר האינטימיות התקבל בהבנה ובסובלנות, הצפיפות דומה שלא העיקה, אף הייתה בכל זה במרבית הזמן ולפחות לבני התשחורת שמחה מסוימת של נוכחותם החמה והקרובה של האחרים. 

"השמש שלחה קרניה אל השכונה שלנו. שני בניינים נמוכים, תאומים, מבנים משנות החמישים של המאה הקודמת עמדו במורד הגבעה החשופה נושקים לשדה רחב. בתי-מגורים בני שתי קומות ובהם ארבע דירות. לכל דירה שניִם וחצי חדרים. חצי החדר "הול" שמוקם במרכז הבית. אי-אפשר להתעלם ממיקומו ומהאנרגיה השורה בו. הכול קרה ב'הול', הריבים, הוויכוחים הרכילויות, השמחות, הארוחות החגיגות, ההתכנסויות המשפחתיות, המפגשים החברתיים ואפילו הדיונים הפוליטיים. 

לכאן ב'הול' הגיעה בשנות השישים גולדה מאיר, מי שהייתה לימים ראש-ממשלת ישראל. באותם ימים ה'הול' שלנו הפך למרכז מפאי. פוליטיקאים פקדו את המבואה הקטנה להשמיע את המצע הפוליטי שלהם. כאן נמזג הקפה, כאן שתו תה, וכאן נהנו ממתיקותם של המעמולים, עוגיות פריכות ממולאות בשקדים ובאגוזים." ("דלתות פתוחות", עמ' 11). 

ואכן יש בספר שמחה לא מועטה של נעורים, כאשר על כל הקשיים מחפה היות יחד, והשיתוף, הקרבה, תחושת הבִּטְחָה, ודמויות ההורים והדודים לטוב ולרע הן דמויות זכורות לטוב ומוסיפות צבעוניות לסיפורים. 

אנו מצויים אפוא באותן שנים ראשונות של המדינה, בערך בעשור הראשון, באותה חושניות ששרתה באוויר, וכבר בפתיחת הספר אנו מתוודעים למקום בו מצוי מרכזו: זה הבית ההוא, הבית ששם חווה יעל המספרת את ילדותה. והנה זה ה"הול" של אותו הבית, כפי שהיה אז והיה מרכז החיים שבו. כך זה מתחיל, וכבר רוחש התיאור במשפחתיות ובקרבה של אזרחי המדינה הקטנה והבתולית ורוכש את חיבת הקורא, בוודאי של זה שנושא בקרבו מעט מטעמם ומריחם של הזמנים ההם. 

שכונות כאלה קיימות עד היום, אפשר למצוא אותן, ואני יכול לומר שעל אף עליבותן העכשווית, עדיין נותר בהן אותו הריח ונותרה בין הבניינים הישנים אווירה של משפחתיות, קרבה בין שכנים שעברו כברת דרך ארוכה יחד, תחושת ביטחון מסוימת וחוסר זרוּת בשל אותן הכרויות ישנות של דור אחר ומבוגר. דברים שקשה למצוא כיום בכל הפרברים החדשים שנבנים, ובמבוכים של מגדלי מגורים מרובי קומות שהופכים משפחות שכנות לדמויות זרות. 

"בכל יום כשדוד משה היה חוזר מהעבודה, לפני שעלה אל ביתו, עצר קודם אצלנו לשתות קפה עם עוגיות מעמול טריות שאימא או סבתא אפו. הבית שלנו המה מדיירים, תמיד התארחו בו מלא משפחות. ברוך ושאול האחים הקטנים של אבא עלו מסוריה גרו אצלנו תקופה ארוכה עד שקיבלו דירה מ'עמידר'. גם דודה רג'ין אחות של אבא, בעלה עזרא שקלו וילדיהם ליזה ומישל גרו אצלנו תקופה ארוכה." ("חוץ-לארץ בשכונה", עמ'51). 

שישה עשר סיפורים קצרים בהחלט בספר הצנום הזה, בחלקם בני עמוד או שניים, וכולם יחד נצברים לתיאור של המקום ושל האנשים שחיים בו, של האווירה האופפת אותם ושל התקווה הטובה ששרתה בלבבותיהם על-אף שלא מצאו סיבה לנעול את דלתות בתיהם. הסיפורים מתחברים למרקם אחד כשבמרכזו הילדה יעל, המספרת על עצמה ועל בני ביתה, ועל דודיה ומכריה, ועל שכניה שחלונות בתיהם פתוחים כך שאפשר לשמוע מהם כל דיבור, וכל שאמור להיות סוד נחשף באופן מידי ונעשה חסר סיכוי להישמר. 

משפחתה של יעל התחילה דרכה בחלב שבסוריה, וחלקי משפחה אחרים הגיעו מאיטליה. כל אלה הביאו עמם סיפורים על מחתרות, ועל בריגדות, ומסורות ומנהגים, וריחות של מאכלים וניבי לשון שעיטרו את השפה והתנגנו בנגינות שונות אשר כך וכך גיוונו את החיים, ומגוון הסיפורים, שכל אחד מהם אינו יכול לעמוד בפני עצמו אלא, כפי שכתבתי, בחבירה של זה לזה. ומספרת יעל על הגבעה "שלהם", ועל גינת הירק של האבא, ועל חנות הפלאפל שלו, על החדר הקטן שבו נדחסו הבנות. ועל כל אותן שיחות שהילדות היו עדות להן באותו 'הול' קטן שאיזו תכונה הייתה לו כאילו לגדול ולהכיל עוד. 

"כעבור שנה כשאבא סידר את המשפחות בדירות של עמידר, פתח במרכז החדש שנקרא "שביט" חנות פלאפל חדשה ומאז במשך כעשר שנים ויותר, מאז שאני זוכרת את עצמי עזרנו, אנו הילדות, לאבא למכור פלאפל בימי חול ובעיקר במוצאי שבתות. 

"אבא ידע להכין פלאפל ממש טעים ואימא ידעה למכור. תמיד נתנה קציצה לטעום. וגם למי שלא היה כסף נתנה חצי-מנה פלאפל חינם או בהקפה. העיקר שישבעו וייהנו ושלא ירעבו. אבא היה צועק עליה שהיא מגזימה, והיה מקנא לה שהקונים אהבו אותה..." ("טעם של חוץ לארץ", עמ' 76) 

אבל בבית, לאחר הכול, לאחר שאכל ושבע והיא הגישה לו קפה עם הל שריחו עלה באפו, וידע ללוות אותה בעיניים לובשות חיוך היה אומר: "את כל חיי, את כל חיי." ("אפילוג", עמ' 105) 

 

נוסטלגיה, עלינו לומר. בוודאי. כמו לשלוף תמונות בשחור לבן, מקורננות בחיתוך דפיהן, משנות החמישים של המאה הקודמת ולהתבונן בהן. כמו לראות סרט איטלקי מאותן שנים של ויטוריו דה סיקה ולחוש צביטה מסוימת. כמו לזכור אהבת ילדות נושנה של ילדה שאולי היום לא נזהה אותה. כמו לזכור ריח של בישול שכמעט שכחנו את טעמו. זה חִנו של הספר הדקיק והנעים הזה. 

לא נותר לי אלא לומר, שוב, שזה ספר פרוזה ראשון למחברת ( קדם לו ספר "שירה ארוטית", כמוצהר על דש הספר) ולקוות שהגברת שפירא תמָצֶּה את הכּישרון המצוי בה ותפתֵחַ אותו להמשך של דרך מעוררת עניין ואהדה, דרך שהתוותה בספר ראשוני זה לעצמה.

     שקד דלילה שפירא: "דלתות פתוחות", הוצאת "פיוטית" 2014, 110 עמודים