לא מעמידה פנים
שקד דלילה שפירא
ת ע ר ו כ ה
2015
עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה
אָסוּר לְהִתְלַכְלֵךְ
אָסוּר
אָסוּר לְשַׂחֵק בַּבֹּץ
אִם תֵּדְעִי
שֶׁאֲנִי בְּשִׂמְלָה לְבָנָה
לָשָׁה עוּגִיּוֹת שֶׁל בֹּץ
אִם תֵּדְעִי
שֶׁהָרוּחַ רַכָּה
וְהַגֶּשֶׁם הִפְסִיק לִנְזֹף
יַלְדֵי הַשְּׁכוּנָה חַגִים סְבִיבִי
מַבִּיטִים לָעִבְרִי
וְלֶעָבָר חַלּוֹן הַמִּטְבָּח
הַמְּכֻסֶּה אֵדִים
פֶּן יִפְתַּח
יַלְדָּהּ קְטַנָּה לָשָׁה עוּגִיּוֹת
לֹא מַעֲמִידָה פְּנִים
.לֹא בּוֹלַעַת רֹק
© שקד דלילה שפירא
שקד דלילה שפירא
אמנית רב תחומית, חיה ויוצרת בקרית
.חיים
,תחומי עיסוקיה: ציירת, משוררת, סופרת
מזואולוגית, אוצרת, רעיונאית, חובבת
טיולים אתגריים בארץ ובעולם, טרקים
.ומסע מלכת המדבר
בעלת תואר ראשון באומנות יצירה ולימודי
א"י ותואר שני בכתיבה יוצרת בחוג לספרות
.עברית השוואתית, אוניברסיטת חיפה
חברה ואוצרת ראשית של אגודת הציירים
.והפסלים חיפה
.חברה באגודת הסופרים העבריים בישראל
מנחה לכתיבה יוצרת ועריכה לאור משנת
.2002
הקימה בחברת חשמל בחיפה, מוזיאון
,למחשוב וקשר: "תקשוב במהירות האור"
.2009
.ספריה: "גומות - שירה ארוטית", 2005
.דלתות פתוחות", 2014"
שובך יונים
צבעי מים ועיפרון על נייר
שוב אני מוצאת את עצמי מתמודדת עם הילדה הקטנה
בת השנתיים וחצי בחצר ביתה, בערב ראש השנה
בכרמל, שדרות הנשיא 40 חיפה. גינה עם עצי אורן
,וברושים, מחטים על האדמה, שכבות שכבות. גשם, כן
גשם, שהרטיב את האדמה החומה ויצר בוץ, מפתה
.ילדה קטנה להתיישב וללוש עיגולים עיגולים של בוץ
חושך בחוץ. עוד רגע ארוחת החג, אימא הלבישה אותי
,בשמלה לבנה רקומה בפרחים בהירים, נעלים לבנות
גרביים רקומות בפרחים לבנים וקונטור אדום, סרט
.ורוד לתלתליי
,אני יושבת ולשה עוגיות בוץ וחשה את החופש הזה
המילה "אסור!" אינה נמצאת כאן בחצר בערב החג וגם
.לא מכה על הידיים, ובתוכי אני משתוממת מהשקט
אימא בטח עסוקה מאד בהכנת הארוחה ואינה יודעת
שאני עכשיו בערב החג לשה עוגיות בוץ. אני מודעת
לבגד החדש הלבן, אני יודעת שאסור להתלכלך, אני
יושבת בזהירות ורק כפות ידי הקטנות לשות עיגולי
בוץ. אסור להתלכלך, אסור לשחק בבוץ, ילדה קטנה
.לשה עיגולי בוץ אינה בולעת רוק, אינה מעמידה פנים
וְיָדַעְתִּי
וְיָדַעְתִּי
וְיָדַעְתִּי וְיָדַעְתִּי
שֶׁדֶּלֶת תִּפַּתַּח וְיוֹנָה לְבָנָה
תְּבַקֵּשׁ לְהִכָּנֵס לְקַנֵּן אֶת בֵּיתָהּ
בֵּין כְּבַסִים הַנֶּעֱרָמִים בְּחֶדֶר הַשֵּׁרוּת
וּבֵיצָּה לֹא תֻּטַּל שַׁם מֵרַעַשׁ מְכוֹנוֹת שֶׁל כְּבִיסוֹת
.וּדְלָתוֹת נִפְתָּחוֹת וְנִסְגָּרוֹת
© שקד דלילה שפירא
התריס הירוק
שמן על נייר 70 על 80
יונה לבנה
:יוֹנָה לְבָנָה עַל גַּג בֵּיתִי לְהַזְכִּירֵנִי
שֶׁלֹּא אֶרְעַב לָעוֹלָם
שֶׁלֹּא אֶכְעַס לָעוֹלָם
שֶׁלֹּא אַכֶּה עַצְמִי
שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח זִכְרוֹן הַמַּחְסוֹר בְּמִּשְׁפַּחְתִּי
שֶׁאֲדָמָה סַלְעִית וַחֲזָקָה תַּחַת בֵּיתֵנוּ הִנָּהּ בִּטָּחוֹן
וְגִנָּה מְנִיבָה יְרָקוֹת, דְּבַשׁ דְּבוֹרִים וַעֲקִיצוֹת
כְּדֵי שֶׁדֶּלֶת הַבַּיִת תִּפַּתַּח לְכָּל
וְנֵדַע סִיר וּנְזִיד עֲדָשִׁים לְהַשְׁבִּיעַ עָצְמְנוּ וְאוֹרְחֵנוּ
.מַחֲרֹזֶת עִנְבָּרִים בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁל אַבָּא
© שקד דלילה שפירא
הבית באמצע השדה
שמן על נייר
להתחיל לצייר
להחליט מה לצייר, לקחת דף, להחליט על
גודל, קומפוזיציה, מה באמצע ובעיקר לאן
לברוח. אני אף פעם לא יודעת מאין ובמה
להתחיל. הייתי רוצה להתקרב, להרגיש
שאני נוגעת בדבר עצמו, להרגיש שאני
עכשיו שם והציור יוצר את עצמו. כל זיכרון
וכל סיפור אמיתי, רוח נושבת עליהם
ומזמינה אותי לתקופה אחרת בחיי. זיכרון
.עמוק של רגע
אני יושבת שעות ארוכות בעיניים עצומות
משחררת כתפיים ומתרחקת. מבקשת
לזמן את כל מה שחוויתי, בנושאים שאני
מציירת עכשיו. בשנתיים האחרונות
המחשבות רצות אודות ספרי "דלתות
פתוחות" שיצא לאור ב- 2014, כל הילדות
שלי, כל הרגעים שהיו נפלאים לזיכרון
ורוצה לספר אותם, לכתוב אותם, ולצייר
.אותם רק בשביל לחוות שוב ילדות
לחוות שוב את קלילות החיים, גמישות
הגוף, החופש לרוץ בשדות, להתאהב
בסלעים, בשיחים הקוצניים, בענפים
ובעלעלים, לרוץ עם סלסלה מלאה פירות
לאסוף חתול ולהמשיך בשבילים מאחורי
,הבתים עד לגבעה הרחוקה מול הקיבוצים
למצוא עץ שקד קטן ולמרגלותיו סלע דמוי
מיטה, לשבת שעות להביט בעננים
.המטיילים מעלי
זו הילדות אותה אספר במילים, במכחול
בצבע ובכתם. הבית בשדרות הנשיא 40
על הר הכרמל בחיפה בו נולדתי, שונה
עכשיו, האצטרובלים בחצר בשרניים יותר
מכל מקום אחר שהכרתי, האקלים
והמקום מאפשרים להם להיות כל כך
.מיוחדים ואחרים וכך אני זוכרת את עצמי
שָׂם נוֹלַדְתִּי
שָׂם הַטֶּבַע שִׂחֵק בִּי
חִבֵּר אוֹתִי אֵלָיו לְלֹא מַשּׁוֹא פָּנִים
כָּל שֶׁרָאִיתִי הָיוּ מְחַטִים וְאִצְטְרוּבָּלִים
וּבֹץ
אֲדָמָה טוֹבָה לָדַעַת
וְלֹא יָכֹלְתִּי שֶׁלֹּא לְשַׂחֵק בְּיוֹם גֶּשֶׁם רָטֹב
וּלְעָרֹם עֲרֵבוֹת שֶׁל עוּגִיּוֹת בֹּץ
בְּלִי בּוּשָׁה
עִם כָּל הַשְּׂמָלוֹת הַיְּפֵיפִיּוֹת שֶׁאִמָּא הִלְבִּישָׁה אוֹתִי
לֹא יָדַעְתִּי אֶת הַמִּלָּה
אָסוּר
שִׂחַקְתִּי וְהִשְׁגַּחְתִּי שֶׁהַשִּׂמְלָה הַלְּבֵנָה
הַחֲדָשָׁה לֹא תִּתְלַכְלֵךְ
וְהָיוּ הֲמוֹן עוּגִיּוֹת בֹּץ
.סְבִיבִי
לשה עוגיות בוץ
שמן על עץ
לחיות איצטרובלים - לחיות ילדות
שולי פויר שינולד
דבר האוצרת
איך חווים ילדות? איך חווים בית? איך חווים
משפחה? איך משחזרים זיכרונות ומה בוחרים
מתוך כל המראות שנרקמו בבשר החי בעת
ילדות, ומתוך התחושות שנצרבו בנפשו של
?הילד
שקד שבה לבית ילדותה על הכרמל בחיפה, אי
זה אותו בית, הכל נראה שונה עכשיו, אך עצי
האורן עדיין שם, האצטרובלים, עצי אורן הם
,ריח, צל, ירוק, כשאתה ילד הם נדמים גדולים
פורשים חופה מגוננת, בלתי מושגים,
,והאצטרובלים הם תחושה של מגע יד
בצעירותם סגורים, נעולים, חתומים, בבשלותם
מחוספסים, מולידים צנוברים, הצנוברים
מתפזרים, ניתנים לפיצוח, וחידת האורן נחשפת
לעיני הילדה, שלשה עוגות בוץ למרגלות עצי
האורן, בשמלת חג צחה, הילדה שבהווייתה
החופש לתור את השדות של שנות הששים
טרם הבנייה שמציפה כל חלקה טובה על
הכרמל בחיפה, ועדיין גם היום יש שטחים
.ירוקים בראשיתיים
שקד מנסה לאסוף את הפריטים שממחישים
את תחושת הילדות על הר הכרמל, היא אוספת
,אצטרובלים - דימוי מרכזי בתערוכה זו, מציירת
מצלמת, ממששת, מריחה, בונה קופסאות עץ
,המסמלות בית או ארגז תנובות מן השדה
משבצת תצלומי נוף ילדותה ולמרגלותיו
האצטרובלים האוטנטיים, הצנוברים ומחטי
.האורן
דימוי נוסף של ילדותה הם פלפלים. פלפלים
,מזוהים עם אביה, פלפלים חריפים למחצה
נראים כה שונה בגוון, מירקם, וטעם
.מהאצטרובלים והצנוברים
דמויות בני המשפחה מיוצגות בתערוכה זו
בצמצום שכן פרויקט הילדות עדיין לא תם, הוא
.רק בתחילתו
בתערוכה זו, היא מתנסה, בבחירות שהיא
עורכת עם תמונות נוף ילדותה, בהתמודדות עם
הדימויים, בטכניקות הביצוע: צילום, בניה, ציור
.בחומרים שונים
גם הסגנונות אינם אחידים: סוג של ריאליזם
,מינימלי, מתומצת, גיאומטרי לעתים, איורי
,רישום מנוסח היטב עד כדי הפשטה מרומזת
ככל שהיא מתקדמת בפרויקט שנמשך חודשים
ארוכים, היא תופסת ביטחון, עין חדה עשויה
להבחין בהבדלים בין ציורים מוקדמים יותר
דיוקן אביה למשל) לבין הציורים האחרונים)
בבית"- שמן על נייר) שמצוירים ביד נחושה)
.ובוטחת
